"במוקדם או במאוחר, כולנו מגלות שאמא שלנו התנחלה בתוך גרוננו ומאלצת אותנו לשגר לעבר ילדינו בדיוק את אותם משפטים שכל כך שנאנו שהיא אמרה לנו.
"אני לא מאמינה שאמרתי את זה!" התקשרתי מבוהלת לאחותי הגדולה בפעם הראשונה שזה קרה. אחותי התחילה לצחוק. "חכי, זו רק ההתחלה", היא הבטיחה ממרום ניסיונה, "אין מה לעשות, הפכנו להיות אמא שלנו".

זה לא שאני חושבת שאמא שלי היתה כזו נוראית, עובדה שהיא הצליחה לחנך אותנו לא רע. אבל אני לא יכולה לשכוח כמה פעמים אמרתי לעצמי בלב שאני אהיה אחרת, שאני לא אגיד את אותם הדברים לילדים שלי. גם היום, כשהמשפטים של אמי כבר שגורים בפי בצורה טבעית, אני לא מסוגלת להימנע מהמחשבה שבתי מקשיבה לצעקותיי ואזהרותיי ובלבה חושבת: "אני לא אהיה כזו...".

כדי להפיג מעט את רגשות האשם האמהיים, אספתי עבורכם את המשפטים שאמא היתה אומרת. וגם אנחנו אומרות. וכנראה גם בנותינו יחזרו עליהם בעוד שנים.
1. "למה את לא אוכלת? יש ילדים שאין להם מה לאכול!"

משפט שהוא תמצית מהות האם היהודייה באשר היא. המשפט הזה מכין את הילד לשק רגשות האשם הכבד שהוא אמור לשאת כל חייו. תמיד יהיו ילדים מסכנים יותר, לכן אנחנו, במקום לשמוח בחלקנו, אמורים לחשוב על האומללים שהיו שמחים לטעום מהעוף השרוף והפירה הגושי שבצלחתנו. פלא שהאוכל נתקע לנו בגרון?
2. "רק עוד ביס אחד, ודי"

לא משנה כמה אנחנו, האמהות המתקדמות, יודעות שאסור לדחוף אוכל לילד בכוח ושחשוב לאפשר למערכת הרעב והשובע שלו להגיב באופן טבעי, עדיין הדחף הזה חזק מאיתנו. בכל שיחת אמהות תמיד נשמע אמא אחת לפחות שמקטרת על כך שהילד שלה לא אוכל כלום. ובכל זאת, לאף אחת מחברותיי אין ילדים מזי רעב. "עוד לא נולד הילד שהרעיב עצמו למוות", אני חוזרת ומשננת לעצמי. אבל בכל פעם שהם טוענים שהם סיימו לאכול, אני מוצאת את עצמי מתחננת שייקחו רק עוד ביס אחד, ודי. כאילו הביס האחרון הזה יהיה מה שיטה את הכף ויהפוך את ילדיי למאושרים ושבעים יותר.
3. "בשביל זה כל כך טרחתי במטבח? בפעם הבאה אני אכין סנדוויצ'ים"

גם כאן אנחנו מצליחות היטב לחנך את בני משפחתנו לשאת את רגשות האשם המסורתיים, בתוספת איום שלכולם ברור שלא נממש.
4. "אל תרוץ, אתה תיפול!"

עוד משפט בעל חיי נצח שמצליח ליצור דורות של אמהות חרדתיות. פעמים רבות רק הצעקה ההיסטרית הזו מצליחה להסיח את דעתו של הילד, והוא אכן נופל... בעוד אנחנו רצות אחוזות אמוק לטפל בפציעה הקשה – בדרך כלל נשיקה אחת והכאב חולף, אנחנו גם זוכות לשגר את המשפט האלמותי: "אמרתי לך!".

אנשי מקצוע בתחום ההורות, שיודעים שאי-אפשר באמת להיגמל ממשפט האזהרה הזה, ממליצים על דרך ביניים המשדרגת את המסר: "אל תרוץ, אתה עלול ליפול". נחמד שמילה קטנה פוטרת אותנו מצד אחד מרגשות אשם על מחשבה שיוצרת מציאות, ומצד שני מאפשרת לנו להמשיך להיות חרדתיות וצודקות בעת ובעונה אחד.
5. "Not in front of the children"

כשההורים שלנו היו ילדים, ההורים שלהם היו מדברים יידיש כדי שהקינדרלעך לא יבינו. בזכות זה, דור ראשון של צברים מבין יידיש לא רע בכלל. אבל מאז השתדרגו ההורים והפכו לאנשי העולם הגדול, וכך החליפה האנגלית את היידיש. אז כשאמא ואבא רוצים להמתיק סוד, לדבר על מעשי הילד בלי שהוא יבין או סתם ללכלך על קרוב משפחה, הם עושים את זה באנגלית. לנו אסור לשכוח שהילדים של היום רואים דורה כבר מגיל שנתיים, וגם אם לא מבינים הכל, הם בטוח מצליחים להבין את הטון וההקשר של הדברים שאנחנו אומרים.
6. "אני אספר לאבא מה עשית!"

פעם זה היה איום ממשי. האבות בדורות הקודמים היו הדמות המפחידה בבית, אלה שנתנו עונשים ביד קשה וידעו להשליט סדר ומרות. היום, כשאבא מגיע הביתה, הוא מיד עסוק ברשימת המטלות שאמא השאירה לו – להחליף חיתול לתינוק, לעשות אמבטיה לילדה ולהשכיב לישון, לשטוף כלים ולהוריד את הזבל. איך יש לו זמן בתוך כל זה גם להטיל משמעת? אני הפכתי את המשפט הזה למשהו הפוך לגמרי: כשהילדים עושים משהו נפלא, אני מבטיחה להם שאספר לאבא כשישוב מהעבודה. זה הופך את הציפייה לשובו למתוקה במיוחד.
7. "בגללך אני אחטוף התקף לב!"

אוי אוי אוי, כמה מצוקה נוטפת מהמשפט הזה. על רגשות אשם בין-דוריים כבר דיברנו? אולי כדאי לזכור שיש עוד כמה גורמים להתקפי לב, כמו דם רווי שומנים וניקוטין או סתם תורשה לא מוצלחת. אם בכל פעם שהילד שלנו יוציא אותנו מדעתנו נחטוף התקף לב, כדאי לעשות מנוי לשח"ל כבר בגיל 30.
8. "ש-לום בית!"

הכריזה אמי בכל פעם שחזרנו הביתה, אפילו אם זה רק היה מביקור אצל השכנה. אולי כשהייתי בת שלוש היתה חינני בעיניי ההאנשה שהיא עשתה למקום שסיפק לנו קורת גג, אבל עם השנים הפך הצירוף הזה מאוס, לעוס ובעיקר מביך.
9. "איך את מוצאת משהו בבלגן הזה? אפשר לגדל בחדר שלך תפוחי אדמה מרוב הלכלוך!"

נכון, הייתי ילדה מבולגנת. אבל בתוך הבלגן שבארון תמיד מצאתי את החולצה שרציתי, ומערימת הצעצועים שעל הרצפה שלפתי בקלות את הצעצוע האהוב, ואפילו המחברת הנכונה הגיעה תמיד בזמן לילקוט למרות ששולחן הכתיבה היה עמוס לעייפה. תפוחי אדמה, יש לציין, אף פעם לא גדלו אצלי בחדר. מקסימום נמצאו שאריות כריך מארוחת עשר מלפני שבוע. למרות זאת הצלחתי להפוך לאשת משפחה ולנהל בית למופת. אולי זה בזכות בעלי הפדנט, שגם עליו צעקו כל השנים שהוא מבולגן, או דווקא בשל העובדה שאני צועקת כל היום על ילדיי שיסדרו את החדר.
10. "כשאני הייתי בגילך..."

למשפט הזה יכולות להיות תוספות רבות כיד הדמיון הטובה. "כשאני הייתי בגילך, הקשבתי לאמא שלי", "כשאני הייתי בגילך, לא ישבתי כל היום מול הטלוויזיה והמחשב", "כשאני הייתי בגילך, לא רבתי עם אח שלי" וכו'. הבעיה היא שאחר כך מגיעה סבתא שלהם ומספרת להם את האמת...
11. "אני לא רוצה לשמוע אותך בוכה יותר. לכי לבכות בחדר שלך!"

טוב, זו באמת נקודה כואבת. בתור ילדה בכיינית שמעתי את המשפט הזה לא מעט, ונשבעתי שהוא לעולם לא יצא מפי. הבת שלי, שתהיה בריאה, בדיוק כמו שהייתי אני, היא ילדה רגישה שברז הדמעות שלה נפתח בקלות. אני מנסה להיות אמפטית, מחבקת, תומכת וכו', אבל כשהסבלנות שלי פוקעת והמיגרנה מבצבצת, אני מוצאת את עצמי שולחת אותה להירגע בחדר. למרבה הפלא, זה אפילו עובד במהירות. או שרגשי האשם שלי שולחים אותי דקה אחר כך לחדרה כדי לפתור את העניין בצורה רגועה יותר.

12. "כשלך יהיו ילדים, תחנכי אותם איך שאת רוצה!"

משפט נהדר שיכול לסכם כל ויכוח או דיון. את אומרת את המילה האחרונה, והילד חושב שהוא יצא מנצח כי הוא בחיים לא יגיד או יעשה דברים כאלה כשהוא יהיה הורה. רק בעוד עשרים שנה, כשאת כבר תהיי סבתא, הוא יקלוט את הקאץ' - כשימצא את עצמו אומר לילדים שלו בדיוק את מה שהוא שמע ממך בתור ילד.
אלו תגובות אוטומטיות

"תגובות כאלה הן בעצם תגובות אוטומטיות. משפטים ששמענו פעמים רבות בילדותנו - משפטים שהרגיזו אותנו, הכעיסו, העליבו, שהבטחנו לעצמנו שלעולם לא נגיד לילדינו – ובכל זאת הם צצים ועולים, פשוט כי זה טבוע בנו", מסבירה יערה גונן-הלפרין, מנחת קבוצות הורים ומדריכה אישית להורים, את הרגע שבו אנו אומרים לילדים את מה שלא אהבנו לשמוע בילדותנו. "ליפול לבורות של עצמנו", היא מגדירה זאת.

לדבריה, לא במקרה המשפטים הללו ברובם מביעים כעס, איום או אזהרה: "התגובות האוטומטיות באות כאשר התקשורת היא לא מודעת, כלומר כאשר אני פועלת מתוך מקום של חוסר אונים, כעס, חוסר סבלנות, עייפות וכדומה. יש רגעים בחיי היומיום העמוסים שהיכולת שלי להקשיב לילד, להבין אותו ולהגיב מתוך מקום של שיתוף פעולה היא כמעט בלתי אפשרית. כשאני מוטרדת ממשהו, אני לא מסוגלת להתפנות לילד ולהיות איתו. לפעמים הילד משגע אותנו וזה בורח לנו. בדרך כלל הורה משתמש באיום כשהוא עצמו מרגיש חסר אונים (כתוצאה מחוסר הקשבה, אטימות, נדנוד, התרסה...). התגובה של הילד מכניסה את ההורה למלחמה, וההורה, שרוצה להפסיק את ההתנהגות, פונה ליתרון היחיד שיש לו – הפחדה.

"הורים נוטים לעתים לשכוח איך הרגישו כילדים ולכן הם מתקשים להבין את הרגשות של ילדיהם. מי מאיתנו לא העמיד לעתים את סבלנותם של הוריו במבחן, או ניסה להתנגד להם, וכמה הרגשנו שלא מבינים אותנו ברגעים אלה".

איך אפשר להימנע מזה?
"קודם כל להיות מודע, להבין מאיפה זה מגיע ולמה זה קורה לי. אם אפשר לזהות את הסיטואציות ביום שהילד מטריף אותי או את הרגעים שבהם אני לא מסוגלת יותר להיות סבלנית, מכילה ואמפטית לילד שלי. זה לא אומר שאני מייד אוכל לשנות את התגובה שלי, אבל זה אומר שאהיה יותר מודעת. היכולת לעצור ולזהות את הרגעים הללו שבהם אני 'נופלת לבורות של עצמי' היא משהו שצריך להתאמן עליו, אבל זה אפשרי.

"בכל מקרה, אין כאן נכון לא נכון. חשוב לזכור שגם אם התחלנו את הדיאלוג עם הילד ברגל שמאל, עדיין יש אפשרות לתקן. כשיש לנו סיטואציה מתסכלת עם הילד, הרבה פעמים אנו מגיבים באוטומט. לפעמים, כשעוצרים רגע וחושבים, אפשר לשנות את התגובה ועל ידי כך את הסיטואציה. והכי חשוב לזכור, שגם אם לפעמים אנחנו משתמשות במשפטים הללו – לא קרה שום דבר. גם אנחנו גדלנו ככה, ויצאנו די בסדר...".

תגידו שזה לא נכון...